Copyright © Eyal Tanhum- All Rights Reserved.
Eyal Tanhum
MY - Street Photography
Eyal Tanhum | MY-Street Photography |אייל תנחום | צילום הרחוב שלי
האם האזרחים של בהוטן מאושרים?
ארץ עם המון שאלות, בהוטן, בלי שום התראה ועם ידע ממש מועט יצאתי אל המדינה הקטנה שנמצאת באמצע בין שתי ענקיות, סין והודו, ושתיהן מנסות לחבק אותה חיבוק חזק, זו מדינה שהסתתרה לה במשך שנים רבות מהעיניים של העולם הגדול וברחה מהקדמה, כמות התושבים לא ממש ידועה פעם אמרו מיליונים עכשיו יש האומרים 750,000 תושבים.
כשאין לך הרבה אתה אומר "אני מאושר", בבהוטן נשאלת השאלה שוב ושוב: האם האזרחים מאושרים? המלך קבע ש"מדד האושר" חשוב מהתוצר הלאומי הגולמי, לפעמים הרגשתי שזה מין בומרנג שהמלך זרק ועכשיו כל המדינה רוצה להוכיח שהם מאושרים. ובכל זאת בערים, שהם אינן ערים גדולות, ניתן להרגיש את הרצון לקצב מערבי, שם פגשנו אנשים עם ספקות, לעומת זאת בכפרים פגשנו אנשים מאושרים, מכניסי אורחים, עם דלת פתוחה ורצון לתת ולא על מנת לקבל.
אמנם הניסיון שהיה לנו היה קצר אבל כשנסענו בדרך לטלו (Talo) עצרנו ליד בית ללא שום תיאום מראש, בעל הבית הזמין אותנו להיכנס אליהם אל הבית, הוא ואשתו כיבדו אותנו בתירס קלוי שהכינו עבורנו על גחלים, התרשמנו מכך שהבית הוא בית מרווח עם חדרים גדולים ונראה כי לא חסר דבר.
Thimphu Bhutan - September 2014- © Eyal Tanhum
Bhutan - September 2014- © Eyal Tanhum
Bhutan - September 2014- © Eyal Tanhum
Bhutan - September 2014- © Eyal Tanhum
Bhutan - September 2014- © Eyal Tanhum
במרחק הליכה, במקדש המקומי נערך בזמן הביקור שלנו טקס בודהיסטי לאנשי הכפר, הזמינו אותנו להיכנס, בדרך כלל לא ניתן לצלם באירועים האלו, הפעם כשביקשתי רשות וקיבלתי הסכמה הופתעתי, היה נראה שיותר מאשר אני נרגש מהנוכחות שלי יחד עם אנשי הכפר הם שמחים לנוכחות שלי. למרות בישנותם של הבהוטנים המצלמה שלי לא הביכה אותם, להפך לעיתים קרובות נתבקשתי להראות את התמונה שצילמתי עם חיוך גדול של המצולמים.
Bhutan - September 2014- © Eyal Tanhum
בבהוטן לא מסתובבים סתם כך, בכדי להיכנס יש לשלם ויזת תייר לפי מספר הימים שתשהה במדינה, הויזה מאוד יקרה, בויזה מצוין בכל יום איפה תשהה, מדריך צמוד מראה לך את הדברים היפים של הארץ הזו, כשנוסעים בדרכים גם בבקרים וגם אחרי הצהריים ניתן לראות את תלמידי בית הספר צועדים בלבוש מסורתי, נכנסנו לבית ספר לביקור, בית הספר הוא מגיל טרום בית ספר ועד כיתה ו', מנהל בית הספר קיבל אותנו והראה לנו את בית הספר בגאווה, בכיתות המון משמעת, ילדים בכיתה א' מדברים אנגלית נפלאה, כשהם משוחחים איתנו הם מתוחים עם ידיים מאחורי הגב, המנהל ואישתו למעשה גרים בתוך בית הספר כבר שש שנים, הוזמנו לביתו של המנהל לכוס תה עם חלב, לפי הדרך האנגלית, כששאלתי את אשתו של המנהל על החיים החברתיים שלהם - היא צחקה.
אחרי הצהריים אחרי שעלינו קרוב ל- 900 מ' לקן הנמרים, עלייה מפרכת של קרוב ל- 3 שעות, המשכנו לסייר ברחבי העיר פארו (Paro) עיר מנומנמת, שזרועה בכמויות מדהימות של שיחי מריחואנה, זה לא נתפס, הסיפור המעניין הוא שעד שהמדינה לא נחשפה למערב לא ידעו על המשמעות של השיח, חקלאי שפגשנו סיפר שאביו נהג לתת את השיח לפרות לאכול מכיוון שכך הן היו במצב רוח טוב ועלו יפה במשקל. כרגע זה לא חוקי אבל ממש לא פועלים לבער את השיחים שיש באלפים.
הנינוחות על גבול העצלנות היא בכל מקום, על המדרכה ברחבה של בית הקולנוע שמציג סרט הודי אנחנו רואים קבוצה של רקדנים עם רמקול גדול מתאמנים בריקוד מסורתי, ליד בחור עם תרמיל על הגב משחק בבית הקפה במשחק שכנראה המקור שלו בהודו - קרום (Karrom) משהו כמו ביליארד של המזרח, הוזמנתי לשחק, המקומיים מאוד מתחשבים ונותנים לי לנצח בשביל ההרגשה הטובה. מעבר לרחוב משחקים בחיצים (darts) מאוד ודמה לתחריות החץ וקשת שמתקיימים במדינ ה, במרחק של 30 מטר תוקעים לוח עץ, מי שפוגע הוא מנצח, התרשמתי מכך שהבחור שנתן לי לנצח, עזב את השולחן הוציא שני חיצים שלו מהתיק ועבר לשחק בחיצים.
בדרך לבית הספר ראינו את הילדים צועדים עם קופסאות אוכל ביד, קופסאות האוכל מלאות באורז, שאלנו: "מה? רק אורז ליום שלם?", והתשובה לא הפתיע אותנו, "לא רק אורז, האורז עם צ'ילי", הכל מתובל בצ'ילי ברמות חריפות לא הגיוניות בעליל, אמה דשי (Ema datshi) מנה עממית עם גבינה קשה וצ'ילי- חריף, ואת המומו (dumpling Momo ) טובלים ברוטב צ'ילי- חריף, עם הארוחה יוגשו פלפלים ירוקים מטוגנים חריפים, ובעצם בכל מקום שמסתכלים יש פלפלים חריפים שמייבשים על הגגות, על המדרכה, על המרפסות. מדינה חריפה.